הבנייה כמעשה ריבונות — כשהבטון חזק יותר ממילים
בהיסטוריה של עמים ומדינות, ישנם רגעים שבהם הריבונות מוכרזת מעל במה — ויש רגעים שבהם היא נקבעת על הקרקע עצמה. בארץ ישראל, הרגעים המשמעותיים באמת לא היו רק נאומים — אלא אוהלים ראשונים, יסודות ראשונים, בתים ראשונים. הריבונות לא נולדה על נייר — היא נבנתה בידיים. יגאל אלון אמר: “היכן שהמחרשה היהודית חורשת — שם יעבור הגבול.”
ריבונות מדינית נשענת על שלושה מרכיבים: רצון, נוכחות ובנייה. בלי בנייה — אין אחיזה אמיתית בשטח. בלי אחיזה — אין ריבונות אמיתית. כך היה מראשית ההתיישבות הציונית: עוד לפני שהייתה מדינה, עוד לפני צבא — היו אנשים שבנו בתים, הקימו חוות, הניחו יסודות. הם לא חיכו לאישורים — הם קבעו מציאות. חיים הרצוג אמר: “הבנייה בארץ איננה תגובה למציאות — היא יוצרת אותה.”
כשהמושבות הראשונות קמו בגליל וביהודה, לא היה להן גיבוי מדיני או צבאי. אבל כל בית שנבנה היה ניצחון קטן. כל גג אדום שבלט בין השדות היה דגל. ההתיישבות יצרה גבולות עוד לפני שהגבולות שורטטו על מפות. משה לייב ליליינבלום כתב כבר בסוף המאה ה־19: “לא נבקש מהעמים שיכירו בזכותנו על הארץ. נבוא אליה — ונבנה.”
גם במציאות של ימינו, בנייה היא עדיין אחד הכלים המשמעותיים ביותר לביסוס נוכחות וריבונות. כבישים, שכונות, אזורי תעשייה, ישובים — כל אלה אינם רק צורך אזרחי. הם מייצרים עובדות בלתי ניתנות להכחשה. בכל פעם שנבנה יישוב חדש, בכל פעם שמתבצעת הרחבה, בכל בית שנבנה — הריבונות מתעמקת. זו פעולה שקטה, אבל עוצמתית הרבה יותר מהצהרה מדינית. יצחק נבון אמר: “ריבונות אינה רק להכריז — היא לבנות.”
כוחו של העם היהודי תמיד היה בכך שהוא לא חיכה לממשלות או למלכים. הוא בנה מלמטה: קהילה אחרי קהילה, מושבה אחרי מושבה. זו הייתה ריבונות עממית, שנולדה מהעם עצמו — ולא מהחלטות חיצוניות. זו גם הסיבה שהבנייה בארץ נושאת עמה עוצמה מיוחדת: היא איננה רק מעשה טכני — היא מעשה ריבוני. יוסף קלוזנר כתב: “העובדה הפשוטה של בניין בארץ ישראל — היא הוכחה חיה לזכותנו עליה.”
הריבונות על הארץ הזו לא נולדה ברגע אחד — היא נבנתה לבנה אחר לבנה, שורה אחרי שורה, יישוב אחרי יישוב. היא לא נולדה בחדרי מו”מ — אלא בעפר, בזיעה, בדם, בבנייה. מי שבונה — שייך. מי ששייך — קובע. זו לא רק אמירה ציונית — זו מציאות היסטורית. הבנייה היא הכלי המרכזי שבו עם ישראל קבע — ועדיין קובע — את ריבונותו בארץ אבותיו.
